<h1>פירוש קדמון לאחד מגדולי הראשונים</h1>
<h2>דף ח:</h2>
ואם אמרה י"ב יום טמא ראיתי פתחה שמונה. ומביאות קרבן ונאכל דודאי היתה זבה גדולה אי ז' אמצעיים הוו ימי נדה אי אפשר דלא הוי או ג' ראשונים או ג' אחרונים ימי זיבה. שהרי י"ב ימי טמא ראתה והיינו דאמרינן לקמן חוץ מפתחה שמנה שמביאה הקרבן ונאכל דממה נפשך זבה גמורה היא. והאי דקאמרינן פתחה ח' לחומרא נמי הוי ממה נפשך, אי ד' אחרונים שראתה הויין תחלת י"א יום, אם כן לסוף ז' נקיים הוי פתח נדתה, ואם נפשך לומר דשבעה אחרונים ימי נדה, משום דה' ראשונים ימי זיבה הן, לעולם היא צריכה ז' נקיים, והויא פתחה ז', וקולא הוי. ואם אמרה י"ג יום טמא ראיתי פתחה ז'. ממה נפשך זבה גמורה היא ומביאה קרבן ונאכל, ממה נפשך אי הב' ימים ראשונים שראתה הוו סוף י"א יום שבין נידה לנידה, הויין ז' אמצעיים ימי נידה וד' אחרונים תחילת י"א יום, הוו פתחה ז', דלסוף ז' נקיים הוה פתח נדתה דשלמו י"א יום, וזבה גמורה היא. אי שבעה ראשונים הוו ימי נידה, הויין ששה אחרונים ימי זיבה (הוי), א"כ לסוף ז' נקיים הוי פתח נידתה. ואי ג' ימים ראשונים שראתה הוו סוף י"א יום שבין נידה לנידה, כל שהיא רואה והולכת מיכן ואילך דאפילו הויא [לאחר י"א יום] לעולם אין נכנסין לא לימי נידה ולא לשום שם י"א יום. אלא לעולם היא זבה עד שתהא פוסקת ז' נקיים ולסוף אותן ז' נקיים הוי פתח נידתה. והיינו דאמרינן אין פתח בטועה פחות משבעה. והיינו נמי דאמר לקמן דפתחה ז' מביאה קרבן ונאכל, דממה נפשך זבה גמורה היא. למה לי פתח י"ז כולי האי לימנו ז' נקיים ותישתרי. כלומר ותישתרי לבעלה. לתקונה לידי נדה ופתחה קאמרינן... שתהא באה לפתח נידתה עד שתהא מונה עתה כשאר כל הנשים שאינן טועות טעות זבות. אטו כל הטועות מי הויין זבות. הרי [מי] שאמרה יום אחד טמא ראיתי או ב' ימים טמא ראיתי הא לא הויא זבה. ותו מי שראתה יום אחד וב' ימים בת איתויי קרבן היא. אלא אימא כל זבות הטועות. כגון שאמרה ג' טמא ראיתי ומג' ואילך. מביאות קרבן ואינו נאכל. דאיכא למימר ימי זיבה הן ואיכא למימר ימי נידה הן. הילכך מביאות קרבן ואינו נאכל. חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה שמביאות קרבן ונאכל. דממה נפשך [היא] זבה גמורה.
אין בנגעים פחות משבוע אחד. דאין נגעי אדם נטהרין פחות משבוע אחד. כדתנן [נגעים פ"ג מ"ד] שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד. והוא הדין דמטהר בשבוע אחד, כדכתיב [ויקרא י"ג] והסגירו הכהן שבעת ימים, ולא כתיב שנית. ולא יותר על שלשה שבועות. דנגעי בתים אין מטהרין בפחות משלשה שבועות. ונגעי בתים לא [אשכחן] בקרא בהדיא אלא תנינן לה במתני' במסכת נגעים [פ"ד מ"ח]. צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם. דמטהרין בשבוע אחד. משפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. שאינן מטהרין בפחות משלשה שבועות. אמר רב יהודה אילמלא צדקתך כהררי אל. שאתה נושא עון, דמחצה עונת ומחצה זכויות, שמסיר העון [אחד] ואינו מצניעו. דאע"ג דאינו מצניעו אין פתחון פה למדת הדין, והקב"ה מטה כלפי חסד, דעון עצמו אינו נמחק, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך, תהום רבה שהוא מכריע... עד תהום. ולפיכך אתה מגביהו המאזנים. רבה אמר כר' אלעזר מפני שמשפטיך תהום רבה. שאתה כובש עון מפני מדת הדין כתהום רבה. כובש. כדכתיב יכבוש עונותינו. נושא. כדכתיב נושא עון גו' שמע [מינה] דעון נושא.
מאי שנא ט' מעוברין דלא עבדינן בשנה, דאם כן, דאי עבדינן ט' מעוברין וג' חסירין הא קדים אתי סיהרא ג' יומי. דנמצאת שנה שלאחריה דהוי מולד תשרי ג' ימים קודם ר"ה משום דחדש של לבנה עשרים ותשעה יום ומחצה ושתי ידות שעות וע"ג חלקים. ושתי ידות שעות וע"ג חלקים דפורתא הוא הכא לא חשבינן אלא חשוב כ"ט יום ומחצה לכל חודש, הרי שנ"ד ימים בשנה. ואי אמרת תשעה מעוברין עבדינן הויין שנ"ח ימים (ש)בשנה. נמצא מולד תשרי דשנה שלאחריה קדים ג' ימים מיקמי ראש השנה. השתא נמי כי אמרת דח' מעוברין עבדינן וד' חסירין [נמי] קדים אתי סיהרא תרי יומין. דנמצא שנה שלאחריה דהוי מולד תשרי ב' ימים קודם ראש השנה, דהוי שנ"ז ימים בשנה. אעיבור שנה שלפניה חודש, דהיינו כ"ט יום. והיינו חודש חסר. דל ירחא מליא דהאי שתא לבהדי ירחא חסירא. דאותו עיבור שנה דהוי חודש חסר. אישתכח דחסרא... מהאי שתא פלגא דיומא והוי האי שתא שנ"ה יומי ומחצה. ואכתי איתא חד יומא. דקדים אתי סיהרא יומא ופלגא. דנמצאת שנה שלאחריה דהוי מולד יום ומחצה קודם ראש השנה. והאי דקאמר ואכתי איכא חד יומא, ולא קאמר ואכתי איכא יומא ופלגא. משום דכיון דלא הוי כוליה יומא לא [חשיב ליה]. לא אדעתייהו דאנשי. ולא אתו לאיטעויי. מאי שנא ט' חסירין בשנה דלא משום דאי אמרת עבדינן ט' חסירין וג' מעוברין הויין שנ"א ימים לשנה. וקא מייתר אסיהרא ג' יומי. כלומר דנמצאת שנה שלאחריה דהוי ראש השנה ג' ימים קודם מולד תשרי דקא מייתרא סיהרא דחדש אלול ג' יומי בתר ראש השנה דשנה שלאחריה, דעד שלשה ימים לאחר ראש השנה לא הוי מולד תשרי. השתא נמי. כי אמרת דח' חסירין עבדינן וד' מלאין. קא מייתרא סיהרא תרי יומי. דהוי ראש השנה קודם מולד תשרי דהוי שנ"ב ימים בשנה. הכא נמי כגון שהיתה שנה [שלפניה] מעוברת. ועיבור אותה שנה שלפניה ל'. והיינו חדש מלא. אישתכח דטפיא לה האי שתא פלגא דיומא, והוי האי שתא שנ"ב ימים ומחצה. ואכתי האיכא חד יומא. דקדים ליה ראש השנה של שנה שלאחריה חד יומא ופלגא למולד תשרי ואתו אינשי לאטעויי ונפיק מינה חורבא. לעולם לא אתו לאטעויי דסברי איתחזויי איתחזי סיהרא בר"ה ואנן הוא דלאו אדעתין עד למחר דראש השנה. הילכך לא נפיק מינה חורבא.
אין שתי הלחם ואין לחם הפנים. מפרש במס' מנחות פרק שתי הלחם [ק' ע"ב] כיצד נאפות שתי הלחם, ערב יום טוב נאכלות ביום טוב לשנים, חל יום טוב להיות אחר שבת נאכלות בג'. נאפות לחם הפנים בערב שבת נאכלות לט'. חל יום טוב להיות ערב שבת נאכלות לי'. שני ימים טובים של ראש השנה נאכלות לי"א, שאין דוחות לא את שבת ולא את יום טוב. אין קטן נימול וכו', דתנן במסכת שבת בפרק ר' אליעזר [קל"ז ע"ב], כיצד, כדרכו לח', נולד בין השמשות נימול לט', בין השמשות של ערב שבת נימול לי"א, שני ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב.
<h2>דף ט:</h2>
במאי קא מיפלגי. רב הונא ועולא בעיבור שנה. בפלוגתא דהני תנאי. דתניא כמה עיבור שנה ל' [רשב"ג אמר חודש] כדמפרש בראש השנה [י"ט ע"ב]. למ"ד חודש רצו חודש רצו שלשים, ומ"ד עיבור שנה שלשים שלשים דוקא קאמר. הכא נמי סבירא ליה [לר"ה כרשב"ג] עיבור שנה פעמים חודש פעמים ל', וקסבר ח' מעוברין עבדינן, וכגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת ועיבור שנה [שלפניה הוה כ"ט]. וזימנין דח' חסירין נמי עבדינן אליבא דרב הונא נמי. דהא קתני במתניתין אין פוחתין מד' חדשים המעוברין בשנה. הרי [ד'] מעוברין וח' חסירין. וכגון שהיתה שנה שלפניה מעוברת ועיבור... שנה שלפניה הוה ל' הא אמרינן למאן דאמר עיבור שנה חודש רצה חודש רצה ל' ורב הונא כרשב"ג ס"ל. מיתיבי אין עצרת חלה להיות אלא ביום הנף. כיצד חל פסח להיות בשבת ויום הנף דהיינו יום אחד בשבת, חשוב ט"ו ימים דניסן כ"ט דאייר וו' דסיון, הרי נ' ימים כשאתה מוצא בז' ז' ישתייר בידך יום א'... וחל עצרת להיות באחד בשבת. דכל חשבון שאתה מוצא בז' ז' נישתייר [בידך יום אחד]. אותו יום אחד שנשתייר בידך הוא כיום ראשון של חשבון. אם יום ראשון של חשבון הוא בשבת יום שנשתייר בידך נמי הוי בשבת. ואם יום ראשון של חשבון באחד בשבת יום שנשתייר בידך הוי באחד בשבת. הכא נמי כשהוא חל פסח בשבת אור ליום הנף באחד בשבת, וראש חודש אייר בשני בשבת [ור"ח סיון בשלישי בשבת ועצרת בא' בשבת] דעצרת לעולם בו' בסיון. ואין ראש השנה חלה להיות אלא ביום [הנף או לאור עיבורו. יום] שלפניו [נקרא] עיבור, דהיינו ביום למחרתו דיום הנף. והא דקאמר לאור עיבורו, עיבור הוי [יום] ל'... ומחר דיום ל' דהוא ל"א לילו [נקרא] אור עיבורו [דהוא] למחרתו לאותו יום שהוא עומד בו, הכא נמי היינו למחרתו דיום הנף. בשלמא לעולא דאמר ח' חסירין עבדינן מעוברין לא עבדינן משכחת לה שניהן חסירין, אייר וסיון. ביום הנף. דהוי מניסן עד ראש השנה ד' חסירין וב' מלאין ניסן ואב מלאין ואייר וסיון תמוז ואלול חסירין. כיצד ביום הנף, אירע יום הנף להיות בא' בשבת. חשוב ט"ו דניסן וכ"ט דאייר וכ"ט דסיון וכ"ט דתמוז ול' דאב וכ"ט דאלול, הרי קס"א ימים, הוציאם בז' ז', לא נשתייר בידך כלום. נמצא יום ראשון של ר"ה ביום ראשון של חשבון. תדע שהוא כן. חל פסח להיות בשבת ויום הנף בא' בשבת וראש חודש אייר בשני בשבת ור"ח סיון בג' בשבת ותמוז בד' בשבת ואב בה' בשבת ואלול ביום שבת לפי שאב היה מלא, ואירע ראש השנה בא' בשבת כיום הנף דשנה שלפניה. אחד מלא ואחד חסר. דהוי אייר וסיון אחד מלא ואחד חסר כדרך כל השנים. הויא [ראש השנה] למחר דיום הנף. דהיינו מפסח עד ראש השנה שלשה מלאין ושלשה חסירין. ניסן וסיון אב מלאין. ואייר ותמוז ואלול חסירין. [חל פסח] להיות בשבת ויום הנף בראשון בשבת ואייר בשני בשבת וסיון בשלישי בשבת. ותמוז בה' בשבת, שהרי סיון היה מלא... ואב בערב שבת ואלול בראשון בשבת, שהרי היה אב מלא. ראש השנה בשני בשבת, דהיינו לאור למחרתו דיום הנף. אלא לרב הונא דאמר ח' מעוברין עבדינן הא זימנין דמשכחת לה. דראש השנה היתה חלה. לאור אור עיבורו. דיום הנף דשנה שלפניה, דהיינו ליום שלישי דיום הנף, כגון דהוה עבדינן מניסן עד ראש השנה ארבעה מעוברין ושנים חסירין, ניסן ואייר וסיון ואב מלאין, ותמוז ואלול חסירין. חל פסח להיות בשבת ויום הנף בא' בשבת ואייר בשני בשבת וסיון בד' בשבת, שהרי אייר מלא היה. ותמוז בערב שבת, שהרי סיון מלא היה. ואב בשבת, שהרי תמוז חסר היה. ואלול בשני בשבת, שהרי אב מלא היה. וראש השנה בג' בשבת, דהיינו אור אור עיבורו דיום הנף.
אמר לך רב הונא ולעולא מי ניחא ח' מעוברין הוא דקאמר עולא דלא עבדינן הא שבעה מעוברין עבדינן זימנין דלא עבדיניה בסיתוא. למרחשון וכיסלו, אלא הוי מרחשון חסר וכיסלו מלא. ועבדיניה בקייטא. לאייר וסיון דהוי מראש השנה ועד פסח שלשה מלאין ושלשה חסירין ומפסח עד ראש השנה ארבעה מלאין ושנים חסירין, דהוי ז' מעוברין בשנה. וכיון דמפסח ועד ראש השנה הוי ד' מעוברין ושני חסירין, אישתכח דהוי ראש השנה שלאחריה לאור אור עיבורו דיום הנף. אלא הא מני. דקתני אין ראש השנה חלה להיות אלא או ביום הנף או לאור עיבורו. אחרים היא דאמרי אין בין ר"ה לר"ה אלא ה' ימים בלבד. דלעולם אחד מלא ואחד חסר הילכך הוי ראש השנה חלה להיות לאור עיבורו דיום הנף. סוף סוף לאחרים ביום הנף לא משכחת לה. דהא אייר וסיון שניהם חסירין לית ליה. אמר ר' משרשיא כי אית ליה לאחרים שני חסירין כגון שהיתה אותה שנה מעוברת ועיבור שנה ל'. דהוי אדר השני מעובר. דל ירחא דסיון לבהדי ירחא. מלא אדר השני, דהויין שבעה חסירין ושלשה מעוברין. ומשכחת לה ביום הנף. והאי דקאמרי אחרים אם היתה שנה מעוברת ה', דהיינו כגון דהוי עיבור שנה חדש לא דוקא, דכי הוי שנה מעוברת ודאי קאמרי אחרים דפעמים ה' כגון דהוי עיבור שנה חדש ופעמים ששה כגון דהוי עיבור שנה ל'. דהא קיימא לן למ"ד עיבור שנה חדש רצה חדש רצה ל'. אלא הא דוקא דקאמרי אחרים אין בין ר"ה לר"ה אלא ארבעה ימים בלבד, דמוקמו מלאין לבהדי חסירין, ועבדינן ששה מלאין וששה חסירין. והיכא דהוי שנה מעוברת נמי מוקמינן מלאין לבהדי חסירין זימנין דעבדינן ז' חסירין וו' מלאין והוי חדש אחד מיותר. דהוי בין ר"ה לר"ה ה' ימים. וזימנין דעבדינן ז' מלאין וו' חסירין, דהוי חדש מלא מיותר, והוי בין ר"ה לר"ה ו' ימים. אחרים מניינא אתו לאשמועינן. כלומר אטו מי לא ידעינן דהיכא דהויא שנה כסדרה אחד מלא ואחד חסר דודאי אין בין ר"ה לר"ה אלא ארבעה ימים בלבד. הא קמ"ל דלא בעינן מצוה לקדש על פי הראיה. דדוקא הוא [הא דאמרי] אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, דלעולם עבדינן אחד מלא ואחד חסר, ולא בעינן מצוה לקדש על פי הראיה, דבלא ראיה נמי מקדשינן.
מתקיף לה רבינא. לאחרים דאמרי אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, דכי עבדינן אחד מלא ואחד חסר הויין שנ"ד ימים בשנה, וכשתוציאם ז' ז' ישתיירו בידך ד' ימים, והיינו ד' ימים שבין ר"ה לר"ה. ומי קאמרי אחרים ד' ימים ותו לא, והא איכא יומא דשעי ויומא דתלתין שנין. דקיימא לן דשנת הלבנה הוי שנ"ד ימים וח' שעות ותתע"ו חלקים. וכשתחשוב ח' שעות לשנה אחת וח' שעות לשנה שניה וח' שעות לשנה שלישית יעלה חשבון ליום אחד, והיינו יומא דשעי. וכשתחשוב תתע"ו חלקים, תתס"ד מהם לכל שנה, כגון ל' תתסד'ין לל' שנים, נמצא של' תתסד'ין עולין ליום אחד. והיינו דתלתין שנין. אישתכחו זימנין דהוי בין ר"ה לר"ה ה' ימים אפילו בשנה פשוטה. הא לא קשיא. דכיון דליתיה בכל שנה, דצריכינן לצרופי שעות וחלקים דמייתרי, הילכך לא קא חשיב. ואף שמואל סבר לה כרב הונא. דאמר ח' מעוברין נמי לא עבדינן. דאמר שמואל אין שנת לבנה פחותה וכו' הא כיצד שניהן מלאין, מרחשון ותשרי ששה, דהוי שני ימים בשנה. דהוין ח' מעוברין וד' חסרין כדרכן. שניהן חסרין. מרחשון ואייר דהוין ח' חסרין וד' מעוברין דהוי שנ"ב ימים בשנה. א' מלא וא' חסר תשרי מלא ומרחשון חסר כסליו מלא וטבת חסר ניסן מלא ואייר חסר סיון מלא ותמוז חסר, כדרך כל השנים, כולן ד', דהוי שנ"ד ימים בשנה. הריני נזיר כימות החמה וכו'. שאמר הריני נזיר כמנין ימות החמה. מונה נזירות של שלשים שלשים כנגד שס"ה ימים דמנין ימות החמה. ואם איתה דזימנין דעבדינן ה' מעוברין זימנין דמשכחת לה ו' דהוי מונה שנ"ו, כמנין ימות הלבנה. וה"ה דקשיא למתניתין דקתני דעבדינן ח' חסירין. דבנדרים הלך אחר רוב שנים, ורוב שנים הויין שנ"ד ימים בשנה. ואף ר' סבר לה כרב הונא. דאמר ח' מעוברין נמי עבדינן. דתניא מעשה ועשה ר' תשעה חסירין ונראה לבנה. חודש דתשרי דשנה שלאחריה בזמנו. שנראית לבנה ביום ראשון של תשרי. והיה ר' תמיה. דנראה חודש בזמנו. דבדין הוא דליתהוי האי ראש השנה תלתא יומי למולד לבנה, דהא לא הוי אלא שנ"א ימים בשנה וחסרה לה ג' ימים משנה. אמר לפניו ר' שמעון בנו שמא שנה מעוברת היתה. אותה שנה שעשינו ט' חסירין. ועיבור שנה שלשים יום. דהויין ט' חסירין וד' מלאין. ואשתקד עשינו שניהם מלאין. למרחשון ואייר. דהוו ט' מעוברין וד' חסירין. חשוב עיבור שנה דהאי שתא ותרין דאשתקד, הויין ט' מעוברין ובשתא דאית בה ט' מעוברין. נפישי תלתא יומי דהוי שנ"ז ימים בשנה. ובשתא דאית בה ט' חסירין בצרי תלתא יומי, דהוי שנ"א ימים בשנה. דל תלתא יומי דבצרי בהאי שתא דעבדינן בה תשעה חסירין, לבהדי ג' ימים [דטפי] בשתא אשתקד. וקם ליה חודש בדוכתיה. דנראה חודש בזמנו דמולד של תשרי שלאחריה של אותה שנה דעבדינן בה ט' חסירין, דקם ליה מולד בדוכתיה. מדקאמר אישתקד עשינו שניהן מליאין וקאמר ליה נר ישראל כך היה. אלמא סבירא ליה לר' דשמונה מעוברין נמי עבדינן כרב הונא.
<h2>דף י.</h2>
אין פוחתין מכ"א תקיעות. דתנן במסכת סוכה בפרק בתרא [נ"ג ע"ב], בכל יום היו שם כ"א תקיעות, כיצד ג' לפתיחת שערים שתקעו והריעו ותקעו, וחשבינן להו תלת, וכן לכל פעם ופעם שהיו תוקעין, וט' לתמיד של שחר וט' לתמיד של בין הערבים. ובערב שבת שבתוך החג היו שם מ"ח אלו הן ג' לפתיחת שערים ג' לשער העליון ג' לשער התחתון ג' למלוי המים ג' על גבי המזבח ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבים ט' למוספין ג' להבטיל את העם מן המלאכה ג' להבדיל בין קודש לחול. ר' יהודה אומר לא יפחות משבע. דקא חשיב תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא, שלא יהא מפסיק בינתים כלל. כ"א דהוו בכל יום לא חשיב להו אלא שבע. והמוסיף לא יוסיף על י"ו. דמ"ח דהוו בערב שבת שבתוך החג לא חשיב להו אלא י"ו. ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד, דצריך שיהא מפסיק בינתים, הילכך לתלת חשבי להו. מאי טעמיה דר' יהודה דכתיב ותקעתם תרועה שנית וגו'. דהכי משמע, כשאתם תוקעין תיהוי תרועה בהדה בלא הפסק. וכתיב. בסיפיה דקרא. תרועה יתקעו. דהכי משמע, כשאתם מריעים תיהוי תקיעה בהדה בלא הפסק. הא כיצד, ש"מ דתקיעה ותרועה ותקיעה חדא, שלא יהא מפסיק בינתים. ורבנן קאמרי לך, להכי כתיב ותקעתם תרועה תרועה יתקעו, לאו משום דאחת היא, אלא דלהיכא דאיכא תרועה תיהוי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולעולם דהוי הפסק בינתים. ור' יהודה אמר לך ההוא דכתיב תתקעו ולא תריעו לסימנא בעלמא הוא דאתא. אבל האי דכתיב ותקעתם תרועה שנית תרועה יתקעו למסעות מצוה מעליא הויא, כדכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום. דמשמע שלא יהא מפסיק בינתים. מהו דתימא אפי' כרבנן והאי דקתני אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום כלומר שאם שמע בראש השנה תשע תקיעות בתשע שעות ביום לא יצא, ולעולם אי איכא הפסק פורתא בינתים יצא, דהיינו דרבנן דאמרי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. ואימא הכי נמי. דרבנן היא. אם כן. דתקיעה לחוד ותרועה לחוד. מאי ולא כלום. אלא ש"מ דר' יהודה דאמר אין מפסיק בינתים כלל.
אין פוחתין מב' נבלים ולא מוסיפין על ששה, וקשיא לי, מהיכא תיתי לי. אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על י"ב. הא נמי קשיא לי, מהיכא תיתי לי. נבל, שהוא נופח במיעים של בהמה ומייבשו כשהוא תפוח ומכה עליו בידו ומוציא קול גדול, כדתנן במסכת קינים [פ"ג מ"ו], כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה, שתי קרניו שתי חצוצרות, שני שוקיו שני חלילין, עורו לתוף מיעיו לנבלים בני מיעיו לכינורות. חליל. קנה היה ונופח בו ומכה בו באצבעותיו ומגביה בו קולן של כלי שיר וקורין אותו ארגנוס. ואבוב. ואבוב בלשון לעז פיפא. ולא היה מחלק. בין הפרקים של שיר אלא באבוב יחידי. כשהיה חולק בין הפרקים ומסיים את השיר לא היה מסיים אלא באבוב יחידי. וכשהיו פוסקין כל הקולות של כלי שיר (ו)מושך קולו של אבוב באחרונה. מפני שמחליק יפה, דהכי הוי שפיר טפי.
<h2>דף י:</h2>
מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא. שגומרין בהן את ההלל כל יום. דחג חלוקין בקרבנותיהן. דפרי החג היו מתמעטין בכל יום. דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. דכל מה שמקריב הראשון מקריב השני, שנאמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים. שבת דחלוקה בקרבנותיה. משאר ימי מלאכה [לימא] הלל. והא חנוכה דלא הכי ולא הכי. דלא איקרי מועד, ולא איקדיש בעשיית מלאכה, ואין חלוק בקרבנותיו, והא אמרי ביה הלל. משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. על נס שאירע להן בחוצה לארץ לאחר מכאן. קרייתה. שקורין את המגילה זו היא היללא. אכתי עבדי אחשורש אנן. הילכך לא אמרינן הלל בפורים. כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון. והכי משמע, משנכנסו לארץ כל זמן שהיו בארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה על נס שאירע להן בחוצה לארץ כיון שגלו חזרו להיתרן הראשון ולעולם קרייתה זו היא הלילא.
דחלי קליה. דבסים קליה. צלצל. בלעז צנמר, והוא כעין שתי חתיכות של ברזל ושל נחושת והן דקות ועגולות ונוטלו בשתי ידיו ומכה זו על גבי זו ומוציאין קול גדול. והיתה מפטמת הבשמים. שהיתה מטלת ריח יפה בבשמים. אלו שני כלים. צילצל ומכתשת. נחושת ממורט. כאדם שנמרט ראשו ואין בו שער, כך היה אותו נחושת חלק הרבה, נחושת ממורק. שהיה אותו נחושת מורק ושוטף מכל סיג שבעולם, שהיה נחושתן מזוקק יפה יפה, שנים היו. זוגות היו, שהיו (כמו) שתי מכתשות ושתי צלצלים. טבלא גינדנא. זוג ועינבל, ובלעז קלוייא. ומערבב את הנעימה, שהיה עושה תערובת בנעימה והיה קולן ערב. מגריפה. שגורפין בה את הדשן, והיתה חלולה.
<h2>דף יא.</h2>
היא אמה וגבוה אמה. שהיתה חלולה, ועובי היה לה. וקתא. בית יד.
אותן שהיו מכין בחליל לפני המזבח עבדי כהנים היו דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר ישראלים היו ממשפחת בית הפגרים ובית ציפריא שמותן של אותן משפחות. מאמום. מאותו מקום. מיוחסין היו. שהיו משיאין מאותן משפחות לכהונה. (מן רא' עם ר' היו). עיקר שירה בפה. שהיו משוררין בפיהן ואומרים לה' הארץ ומלואה כלי לא הוי עבודה וכשרה בעבדים דאינו אלא לבסומי קלא בעלמא. עיקר שירה בכלי. ועבודה הוא ופסולה בעבדים ובישראל. למעשר. למיתן ליה מעשר ראשון. השיר מעכב את הקרבן. דשירה מעכבת. [דכתיב ואתנה את] הלוים וגו' מהו עבודה דלוים היינו שירה, ואיתקש לכפרה דכתיב ולכפר על בני ישראל... מנין לעיקר שירה בפה מן התורה. כלומר מנין שהוא אומר שירה בפה מן התורה. איזהו שירות שבשם הוי אומר זה שירה. ואימא נשיאות כפים. דהוה מזכיר את השם לא ס"ד מדכתיב לשרתו ולברך בשמו [מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא. טוב לא] איקרי. וליכא לאקשויי מלקח טוב נתתי לכם. אתיא טוב טוב, כתיב הכא ושמחת בכל הטוב וכתיב בשירה ובטוב לבב. מנין שאין אומרין שירה אלא על ניסוך היין. ובביכורים ליכא יין, דענבים הוא מייתי. משכחת לה. נמי גבי ביכורים דמייתי יין. כדתני ר' יוסף. ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'. פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקין הביא ענבים ודרכן מנין. שיצא ידי ביכורים. ת"ל תביא מ"מ. וכיון דיין מייתי הילכך ביכורים טעונין שירה. ומה שירה היו אומרים אודך כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. והכי מפרש במס' ביכורים [פ"ג מ"ד]. חזקיה אמר עיקר שירה בפה מן התורה, מהכא ישור במשא אל תיקרי ישור אלא ישיר. בולווטי. חכם הוה ושמיה בילווטי. איזו היא עבודה שצריכה עבודה הוי אומר זו שירה. שאע"פ שהיו אומרים שירה בפה היו טעונין שירה בכלי כדי למתק את הקול שאו זמרה משמע בפה צהלו מים משמע צהלו יותר מאותה שירה שאמרו על הים.
<h2>דף יא:</h2>
על עסקי קול. שהיה משה אומר שירה, שלוי היה. להשמיע קול אחד, היינו בפה. ר' יונתן אומר מהכא אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו גם הם גם אתם מה אתם בעבודת מזבח אף הם בזמן בעבודת מזבח. ומה עבודת מזבח שהיו הלויים (אומרים) [עובדים] זו שירה שהיו אומרים שירה בזמן עבודת מזבח. אתם בשלהם והם בשלכם. שכהן שהיה משורר ולוי שעבד עבודה במיתה. דהכי משמע ולא ימותו, אף הם בשלכם גם אתם בשלהם. הם בשלהם. היינו משורר ששיער ושוער שמשורר, דתרוייהו איתנהו בלוים, שלויים סוגרין ופותחין בשערי העזרה עם הכהנים, והיו ממונין אלו לבד על השיר ואלו לבד על השערים. דתנן במסכת מדות [פ"א מ"א] בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלויים בעשרים ואחת מקומות וכו'. והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו' דהוו לויים וכהנים דמשה לוי היה. וכתיב והזר הקרב יומת וכו' אלא לאו זר באותה (ב)עבודה יומת. דשוער שישורר ומשורר ששוער, הואיל והוי זר לאותה עבודה במיתה. ר' יהושע בן חנניה ויוחנן בן גודגדא לויים היו דמר סבר דקאמר ליה חזור לאחוריך משורר ששוער במיתה. ואע"פ שהלך לסייע, וסיוע אין בו ממש, גזרו ביה רבנן בסיוע כי היכי דלא ליתי למיעבד באפי נפשיה, דכי עביד באפי נפשיה הוי במיתה. ור' יהושע שהלך לסייע, קסבר כי עביד באפי נפשיה באזהרה הוא ולא במיתה. הילכך בסיוע לא גזרו ביה רבנן. מר סבר. יוחנן סבר. מסייע גזרו ביה רבנן. אע"ג דבאפי נפשיה לא הוי במיתה אלא באזהרה, אפילו הכי גזרו ביה רבנן בסיוע.
ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אמר רחמנא. דמשמע אחד עולת חובה ואחד עולת נדבה דטעון שירה, וכגון בשעת ניסוך היין. או דלמא עולותיכם דכולהו ישראל משמע. ולעולם בעולת חובה משתעי קרא ולא בנדבה. למה ליה לאימלוכי ביה, בחזקיהו. והא קרא כתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אלא בעולת נדבה אלמא דטעונה שירה. מי איקבע שירה בזמנה והאי יומא ודאי ראש חדש, דלקריב עולת ראש חדש ושיר דראש חודש. מי איקבע ראש חודש בזמנו. דהאי יומא ודאי יום הנף הוא דליקרב כבש עם העומר. מידי דהוה אשליחא דציבורא. דאע"ג דידע בקביעא דירחא מימליך בציבורא כי מכריז אריש ירחא, הכא נמי אע"ג דידעי היכי עבוד פסח ואכול מצה בט"ו בניסן, דידעי דבי"ו ודאי הוה וזמן עומר הוא, אפילו הכי מימלכי ביה בחזקיהו. וחובה ליום חייב דקתני וכן בשניה. בי"ז בתמוז בטל התמיד. דלא הוו להו כבש לאקרובי. ומאי שנא עולת נדבה דהוי. הא לא הוי להו כבש לאקרובי כלל. הא לא קשיא, דילמא כבש לא הוו להו לאקרובי לתמיד דהיינו לעולת חובה, אבל בן בקר הוה להו לאקרוביה לעולת נדבה, דבן בקר לא חזי לתמיד אם (נמי) [כן] שמעינן מינה דטעונה שירה. שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה, שהרי מוצאי שבת היה וביום ראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה. וישב עליהם את אונם בשירה דד' בשבת הוה. דברביעי בשבת היו אומרים אל נקמות ה' וישב עליהם את אונם וגו'. איליא בעלמא. קינה בעלמא ולאו לומר שירה הוו קיימי. והא עומדים [על] דוכנם קתני, דמשמע דודאי לומר שירה הוו קיימי, וש"מ עולת נדבה הוה ועולת נדבה טעונה שירה. לעולם אימא לך אינה טעונה שירה, והאי דקיימי לומר [שירה] כדריש לקיש דאמר אומר שירה שלא על הקרבן. [בלא] (ו)כבש עולת תמיד הוו אזלי על דוכנן ואמרי שירה. והאי דקאמרי וישב עליהם את אונם, איליא בעלמא דנפל בפומייהו. אי הכי. כדקאמרת [ד]אומר שירה שלא על קרבן חובה, אם כן בעולת נדבה נמי לימא. דמה לי שיר בפני עצמו שלא על קרבן חובה מה לי שיר עם עולת נדבה, הא אידי ואידי שלא על קרבן חובה הוא. לא מצית אמרת הכי, דאי אמרת נימא שירה על עולת נדבה נפיק מיניה חורבא. דאתי למימר שיר מעכב עולת נדבה וקיימא לן דלא מעכבא, אף שלמים קדשי קדשים. דהיינו זבחי שלמי ציבור. ומה שלמים דזבחי שלמי ציבור שקבוע להם זמן. בעצרת. אף עולה שקבוע לה זמן. דהיינו עולת חובת ציבור. אבל עולת נדבת ציבור אימא לך דאינה טעונה שירה.
<h2>דף יב.</h2>
על אכילה ושתיה אמרינן. דהיינו נסכים הבאים עם הזבח. והא תני רב מרי בריה דרב כהנא דלא צריכה, דקתני לעיל אף עולה שקבוע לה זמן [אלא לאו דנסכין] הבאין בפני עצמן הוו ש"מ טעונין שירה. לעולם אימא לך שאין טעונין שירה, והאי דקיימי לומר שירה כדר"ל דאמר אומרים שירה שלא על קרבן חובה ובזמן עולת חובה הוו דאזלי על דוכנן לומר שירה. ושירה דיומיה איכ...ייני והקאמרי וישב עליהם את אונם. [אלא] איליא בעלמא נפל בפומייהו. אי הכי בנסכים הבאים בפני עצמם נמי נימא, דמה לי לומר שירה על הקרבן ומה לי לומר שירה בנסכין הבאין בפני עצמן. הא אידי ואידי שלא על קרבן חובה הוא. נפיק מיניה חורבה. דאי אמרת לומר שירה על נסכים הבאים בפ"ע אתי למימר שיר מעכב נסכין הבאין בפני עצמן וקיימא לן דלא מעכבא.
בעשרים וחמש שנה לגלותנו. דהיינו כשגלו תחלה בשנת שמונה לנבוכדנצר, שהיא שנת שבע לכיבוש יהויקים. בי"ד שנה אחר אשר הוכתה העיר, דהיינו בגלות צדקיה, דמגלות ראשונה עד גלות צדקיה הוה י"א שנה. ומגלות צדקיה, דהיינו כי הוכתה העיר עד ר"ה שנת יובל הוו י"ד שנה שהוא כ"ה מגלות ראשונה. דהא שנת עשרים וחמש הוה שנת יובל. ואי ס"ד בחד בשבוע חרוב. דהוכתה העיר במוצאי שביעית, דהיינו בחד בשבוע. מכדי מחד שבוע דחרוב לחד בשבוע בתרא הוו תמני שנין ועוד חשוב עד לאידך שבוע אחרונה, הרי ט"ו שנין. [אי] הכי ט"ו הויין, אחרי שהוכתה העיר, שהרי לעולם אין אתה מוצא שנת היובל אלא בחד בשבוע אחר שנה שהוכתה העיר וי"ד שנה שהוכתה העיר, הרי חמיסר שנין. אי הכי עשרין ושש הויין מגלות ראשונה, דחשוב י"א שנה מגלות ראשונה עד גלות שניה, וחמיסר מגלות שניה עד יובל הרי עשרים ושש. [משב ועד תמני סרי גלו בשבע לכיבוש] יהויקים, גלו בי"ח לכיבוש יהויקים, דמשבע דמגלות ראשונה עד תמניסר דגלות שניה הוו חדיסר וט"ו עשרים ושש הויין. אמר לך רבינא ולדידך מי ניחא האמרת דבתרי בשבוע חרוב, דהוה י"ד עד יובל וחדיסר דמשבע עד תמני סרי... הרי כ"ה, ואכתי מי ניחא. מיכדי גלו נמי בתשע עשרה. דאמר מר גלו בי"ט דמשמע דטובא גליות הוו, משבע דגלות ראשונה עד תשיסרי דגלות אחרונה הרי תרתיסר וארבסרי מגלות אחרונה דהוכתה העיר ועד יובל הרי עשרים ושש. אלא מאי אית לך למימר לבר משתא דגלו בה. תחילה. מכל מקום תשיסרי לרבינא קשיא, דאע"ג דקא חשבת לבר משתא דגלו בה, הויא עשרים ושש. שהרי גלו נמי בתשע עשרה, חשוב משב ועד תמניסר וחמיסרי לבר משתא דגלו בה, הרי כ"ה. וחשוב תו חדא שתא דתשסרי. הרי כ"ו. ומי סברת ג' גליות דגלו ממש בתשסרי שתא, דגליות הוו בשבע ובשמנה עשר ותו לא. והאי דאמר מר גלו בשבע גלו בשמנה גלו בי"ח גלו בי"ט, הכי קאמר גלו בשבע לכיבוש יהויקים שהוא שמנה לנבוכדנצר, גלו בשמנה עשרה לכיבוש יהויקים, דהיינו כשגלה צדקיה, שהיא שנת י"ט לנבוכדנצר. שנה שניה שמלך נבוכדנצר כיבש יהויקים.
<h2>דף יב:</h2>
ארבע מאה הוו תמני יובל. שנת חמשים עולה לו לכאן ולכאן. משנת חמשים מתחיל למימני יובלות, מ"ט שנים הוו יובל הילכך אייתי תמניא שני מתמני יובלי. והני שית. דפיישי אתרי שבועי הויא לה ארבסרי, דהיינו תרי שבועי אישתכח דמוצאי שביעית חרוב. י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. כדכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה וגו' וארבע מאה וי' שנים דקם בית ראשון. הרי תת"צ. צא מהן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, פשא לה תמני מאה וחמשין, דהיינו י"ז יובלות. ואם אתה אומר משנה שנכנסו ממש מנו, נמצא בית חרב בתחילת יובל. לסוף י"ז יובלות. ואי אתה מוצא י"ד שנה אחר אשר הוכתה העיר, דהוי בראש השנה בעשור, דהיינו יובל דראש השנה שלה בעשור הוי. אלא צא מהן שבע שכיבשו ושבע שחילקו. דלא התחילו למנות יובלות אלא לאחר שחילקו, ואתה מוצא דבי"ד שנה אחר אשר הוכתה בראש השנה בעשור לחודש שלמו י"ז יובלות. והכי קתני י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו וחילקו ועד שיצאו, והוי י"ד שנה אחר אשר הוכתה העיר. ואי רבי יהודה, כיון דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. אייתי שבסר שני משבסר יובלי שדי אהני, שבסר יובלי, אע"ג דקאמרת דלר' יהודה נמי משמע שנכנסו וחילקו מנו די"ד שני מהני שיבסרי שני דמייתרי אי"ז יובלות לא מנו, אפילו הכי הוה ליה (הוה ליה) דבתלתא בשבוע חרוב ולא בחד בשבוע דהיינו במוצאי שביעית ובי"ד שנה אחר אשר הוכתה העיר נמי הוה בתלתא בשבוע. ובי"ז ביובל, דשלש שנים קודם שגלו לר' יהודה שלמו י"ז יובלות. לעולם רבי יהודה היא. דבראשונה נמי במוצאי שביעית חרוב, משום דהנך תלת שני דאיגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לארץ לא קא חשיב להו. בחשבון די"ז יובלות. כדכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה חייל יובל ובזמן שאין כל יושביה עליה לא חייל יובל. ואותן ג' שנים דאגלינהו סנחריב עד דאהדרינהו ירמיה לא הוי כל יושביה עליה. הילכך לא קא חשיב להו בחשבון די"ז יובלות דכליתנהו דמי. והכי קאמר ר' יהודה י"ז יובלות מנו ישראל משעה שנכנסו וחילקו עד שעה שיצאו ממש. דבית חרב בחד בשבוע, דהיינו במוצאי שביעית, דהיינו בתחילת יובל. והאי דכתיב בראש השנה בעשור לחודש בי"ד שנה אחר אשר הוכתה העיר, השתא לא דייקינן לרבי יהודה. אלא הא דייקינן דלר' יהודה נמי משכחת לה דמוצאי שביעית הוה. ואיכא דאמרי דהא דקתני וכן בשניה לעולם רבנן היא ודקא אמרת בשניה במוצאי שביעית לרבנן לא משכחת לה. כי קתני וכן בשניה אשארא. בתשעה באב היה ומוצאי שבת היה דבראשונה כך היה. סידרן של ד' משמרות שעלו מן הגולה ידעיה וחרים פשחור ואימר. וכשחילקום כל משמר ומשמר לשש משמרות הוו להו כ"ד משמרות, היו צריכין כל שש ושש להטיל גורלות ביניהן להסדירן איזה מהן של שש משמרות קודמת לחברתה. הביאו בתחילה שש חתיכות של קלף לו' משמרות דידעיה וכתוב עליהן על קלף אחד ראשון ועל אחר שני ועל אחר שלישי ועל אחר רביעי ועל אחר חמישי ועל אחר ששי... ונתנו בקלפי בא ידעיה, ונטל חלקו וחלק חבירו שש. וכל מי שהגיע לידו קלף שכתוב בו ראשון הוא היה משמש תחילה מאותן שש מי שהגיע לידו קלף שכתוב בו שני הוא היה משמש בשניה. וכן כל אחת ואחת מן שש משמרות. וכן חרים וכן פשחור וכן אימר.
<h2>דף יג.</h2>
אלא אשארא, ולא אמשמרתו של יהויריב, דמשמרתו של יהויריב בבית שני לא הוה. הכא נמי אשארא, ולא אמוצאי שביעית. רב אשי אמר לעולם אמוצאי שביעית נמי קאי, דבשניה נמי מוצאי שביעית הוה. ודקא אמרת פשו להו שית, לא קשיא, משום דהנך שית שני, דהוו משעלו. עד דסליק עזרא ומקדיש. לארץ ישראל. לא קא חשיב להו. דמקדושה ואילך קא חשיב שמיטות. ומנא לי דשית שני הוו קודם קידוש, דכתיב באדין בטילת עבידת בית אלהנא דבירושלים. והוה בטילה עד שנת תרתין למלכות דריוש מלכא. הרי חמש שנין משהתחילו לבנות בית המקדש. ותניא בסדר עולם לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו. שהרי שית שנין משהתחילו לבנות הבית. דלאותו זמן כשעלה עזרא בשנה שניה מבבל וגלות אחרת עמו קידשו את הבית. אלמא שית שני הוו משהתחילו לבנות עד שקידשו. והנך שית שני לא קחשיב. פשו להו ד' מאותן ארביסר. אישתכח דחורבן שני נמי במוצאי שביעית הוה, ולעולם רבנן היא. בר תמנן נכי תרתי. מ' שנה היו ישראל במדבר משעה שיצאו ישראל במדבר ועד שעברו את הירדן. ובשנה שניה שיצאו ישראל ממצרים שלח משה מרגלים והוה כלב בן מ' שנים. ובתר הכי שהו במדבר ל"ח עד שעברו את הירדן. אישתכח דכד עברו ישראל את הירדן הוה כלב בן תמנן נכי תרתי. וכי קא פליג נחלות הוה בר תמנן וחמש. אישתכח דז' שכיבשו. מדלא משכחת להו ארביסר אחר אשר הוכתה העיר דהוי יובל אלא אם כן מחשבת ז' שכיבשו וז' שחילקו.
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת טלאים כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה ב' טלאים לתמידין של שבת תמידין לשבת אחד שחרית ואחד ערבית. והאי דכתיב וביום השבת שני כבשים, הנהו מוספין נינהו ולא תמידין כדכתיב [מלבד] עולת התמיד. וד' טלאים לשני ימים של ראש השנה, כדאמרינן [ר"ה ל' ע"ב] אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחרתו קודש. ב' טלאים לשני ימים דראש השנה [ב'] שחרית וב' ערבית. הרי ששה. והכי משמע דהאי דאין פוחתין מששה דבשבת וביום טוב אם יכול לחזר אחר מבוקר. כדי לשבת ולב' ימים טובים מי סגיא בששה, הא טובא הוו קרבנות באותן שני ימים בין תמידין ומוספין, דבשבת במוסף איצריך ליה לאקרובי שני כבשים, ובמוסף דראש השנה כבשים בני שנה שבעה. אתמידין קאי. בכל יום ואפילו בחול. אתמידין לחודייהו קאי ולאו אמוספין. דהכי קאמר, לעולם אין פוחתין מלשכה מששה טלאים המבוקרין, דלעולם לא יהא בלשכה פחות מששה טלאים חיים כדי שיהו מבוקרין ארבעה ימים קודם שחיטתן.
<h2>דף יג:</h2>
ובן בג בג היא וכגון דכשהוא שוחט שנים ביום ראשון אחד שחרית ואחד ערבית, שיהו משתיירין ששה טלאים חיים בלשכה מכדי ב' להקריב ביום שני ושנים ליום שלישי ושנים ליום רביעי. ובכל יום לאחר שחיטה מביא שנים שאינן מבוקרין במקום השחוטין. ואותן שנים שהביא ביום ראשון אחר השחוטין מבקרן ביום א' ויום ב' ויום ג' ויום ד' ושוחטן ביום ה', ונמצאו מבוקרין ארבעה ימים קודם שחיטה, ואותן שנים שהביאו ביום שני תחת השחוטין מבקרן יום שני ויום ג' ויום ד' ויום ה', ושוחטן ביום ו'. ונמצאו מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה. ואותן שנים שהכניס ביום ג' תחת השחוטין מבקרן ביום ג' ויום ד' ויום ה' ויום ו', ושוחטן ביום ז', ונמצאו מבוקרין ד' ימים קודם שחיטה, וכן חוזרין חלילה עד עולם. נמצא שהיו לעולם בלשכה ו' טלאים חיים בשעת שחיטת השנים עד שלא הביא שנים אחרים תחתיהן דשחוטין, ושמונה טלאים חיים לאחר שהביא ב' אחרים תחתיהן, אלא שהשנים בשעת הבאה עדיין אינן מבוקרין כלל. ובין כך ובין כך אפילו בין שחיטה להבאה לעולם לא הויא לשכה פחותה מן ו' טלאים מבוקרים חיים. והיינו דקתני אין פוחתין מו' טלאים חיים, כדי שיהו כל שנים ושנים מבוקרים ד' ימים קודם שחיטה.
ומאי כדי לשבת ושני ימים טובים סימנא בעלמא. לגירסא, דכשם שלשבת ולשני ימים של ראש השנה צריכין ו' תמידין, כך לא היתה לשכה פחותה לעולם מן ו' טלאים חיים. דייקא נמי דקתני כדי לשבת ולא קתני לשבת, דהוה משמע לצורך השבת. ש"מ דסימנא בעלמא קתני.
עד כמה. קתני דמוסיפין עד עולם. להאי דאיבעיא ליה עד כמה, פשיט ליה דאית בהו שיעורא, והיינו דקאמר עד כמה. אין פוחתין מט' כינורות. קשיא לי מהיכא תיתי. והצלצלין שלא היה במקדש אלא צלצל אחד בלבד, צלצל היינו מצלתים. מה"מ. דצלצל לבד קאמר אסף במצלתים דחד גברא קא עביד, אלמא צלצל לבד. מצלתים הא תרתי משמע. ומתניתין דתני צלצל לבד דחד משמע וחד גברא עביד להו, שמכה מזה על גב זה. הילכך קרי ליה חד. והיינו דקתני הצלצל לבד. שנאמר הוא ובניו ואחיו שנים עשר, שכשחילק דוד כ"ד משמרות, כדכתיב בדברי הימים [א' כ"ד] וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה ויחלקום בגורלות, היינו כ"ד משמרות וכנגדם חילקו הלוים לכ"ד משמרות כדכתיב [שם] ויפילו גם הם גורלות לעומת אחיהם בני אהרן וגבי חלק הלוים כתיב הוא ובניו ואחיו י"ב. דמשמע דבין כולם היו י"ב. הילכך אין פוחתין מי"ב לוים.
מה"מ דאין בן לוי נכנס לעזרה אלא בשעה שהלוים עומדין בשיר. א"ר יוחנן דאמר קרא ויעמוד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד. כלומר הבנים עם האבות כאחד לנצח על עבודת. היינו בשעה שהלוים עומדים בשיר. ולא היו קטנים. אומרים שיר לא בנבל ולא בכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, שהיו ממתיקין את הקול בקול של קטנים. וכינור של עולם הבא עשר נימין שנאמר עלי עשור ועלי נבל משמע דעלי נבל היינו עלי עשור, דהיינו י' נימין. וכתיב בנבל עשור וגו'. מדמייתי ר' יהודה ראיה מנבל אכינור אלמא סבירא ליה לרבי יהודה, כינור ונבל חד הוא. אפילו תימא ר' יהודה. דנבל לחוד וכינור לחוד. והאי דקרי ליה נבל לכינור דלעולם הבא, משום דאיידי דנפישין נימין דידהו. דכינורות דלעולם הבא. ונפיש קליה. דכינור. כי נבל. אמטול הכי קרי נבל. ולעולם נבל לחוד וכינור לחוד. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין הקטנים עולין מן המנין די"ב ואין עולין על הדוכן עם הלוים. שהדוכן היה מקום גבוה. אלא על הארץ היו עומדין. למטה מן הדוכן, והיה מקום נמוך. שראשיהן של קטנים מגיע בבין רגלי הלוים. וצערי הלוים היו נקרין. כלומר שהיו צעירין, שראשיהן מגיעין לבין רגלי הלוים. וסועדי הלוים היו נקרין. שהיו מסעדין אותן בקול וממתיקים את קולן. ותנא דידן. דקרי להו צוערי ולא קרי להו סועדי. משום דכיון דהני, קטנים קטין קליה. והני דגדולים. עבי קליה הני קטנים מקטטי. שמקטינים קולן ואין יכולין הקטנים לא להרבות קולן כגדולים ולא להאריך קולן כגדולים. והני גדולים. לא מקטטי. אלא מגביהין קולן ומאריכין קולן יותר על הקטנים. אמטול הכי קרי להו צוערי.
אחד שהעריך את הנאה בישראל. ששוה אלף סלע. נותן נ' סלע להקל ובין שהעריך את הכעור שבישראל. שאינו שוה אלא עשרים סלע. נותן נ' סלע. להחמיר. גמרא. שהעריך, בישראל אין אבל שהעריך בגוים לא. דמשמע דגוים אין נערכין.
<h2>דף יד.</h2>
לימא דלא כרבי מאיר אסור לומר כמה נאה גוי זה דכתיב לא תחנם, דמשמע לא תתן להם חן. התם. כהנים וישראל. חד אומה הוא. אלא מיקדש הוא דקדישי כהנים טפי מישראל. דלאו בני אחוזה נינהו. דאין אבות לגוי, כדאמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ח ע"א] גוי יש לו שאר האם ואין לו שאר האב, כדכתיב אך לא בת אמי. ודקאמרינן [קדושין י"ז ע"ב] גוי יורש את אביו דבר תורה, כגון משומד את אביו וישראל, כדכתיב כי ירושה לעשו, דאית ליה אב.
אחד המקדיש בחולת המחוז. סביב העיר, שאין דמיו יקרים כל כך. חדא דבני אדם מצוין, הנכנסין לעיר, ואותה שדה העומדת סמוך לעיר נדרסת ברגלי אדם. ועוד לפי שהעין שולטת בה וקשו לה, כדאמרינן [ב"ב ב' ע"ב] אסור לו לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה. חולת כמו מחול הכרם [כלאים פ"ד מ"א]. המקדיש בחולת המחוז, אע"פ שבית זרע חומר שעורים אינו שוה אלא כ' סלעים, אפילו הכי נותן נ' סלע. והיינו להחמיר. ואחד המקדיש בפרדסות שביסטו. שבית זרע חומר שעורים שוה ק' סלעים. אינו נותן אלא נ' סלעים. והיינו להקל. בקעה היתה, ושדותיה וכרמיה משובחין ביותר, והיו נקראין פרדסות שביסטו, דהכי הויא שמה דבקעה.
אלמא קסבר רב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש. וזה הקדיש האילנות בפני עצמן ולא אגב קרקע הילכך פודן בשוייהן. ואחד המקדיש בפרדסות שביסטו נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. והא פרדסות [היינו] כרמים כשדה מליאה אילנות הוו, ואינו פודה אילנות בשויהן אלא פודן אגב שדה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אלמא בעין רעה מקדיש, וקשיא לרב הונא. א"ל שדה ראויה לפרדסות שביסטו שהיא חשובה ומשובחת. ולעולם אין בה אילנות וכרמים כלל. ת"ל שדה מ"מ. דמשמע דשדה גפנים ושדה אילנות פודה בית זרע שעורים בחמשים שקל כסף. ממטע עשרה לבית סאה. דאותן י' היו מפוזרין בתוך בית סאה. ואת האילנות שביניהן. שבין אותן י' האילנות. פחות מיכן. שהיו מפוזרין בתוך בית סאה. אין חשובין כל כך. או יותר על כן. שהיו מפוזרין ביותר מבית סאה נמי אין חשובין כל כך. לפיכך לא הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, וכשהוא פודן פודן בשוייהן בפני עצמן. ולא עוד. כלומר לא מיבעיא אלו שפודן בפני עצמן בשוייהן, שהרי לא הקדיש קרקע כלל. אלא אפילו הקדיש אילנות ואחר כך הקדיש קרקע, דאע"ג דקרקע הקדיש אינו פודה אילנות אגב קרקע. אלא פודה אילנות בשוייהן וחוזר ופודה וכו'. קתני מיהת רישא הקדיש י' אילנות ממטע י' לבית סאה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן וכשהוא פודה פודה בית זרע שעורים בחמשים שקל כסף. אלמא בעין רעה מקדיש, וקשיא לרב הונא דאמר פודה האילנות בשוייהן. וכי תימא הכא נמי פודה וחוזר ופודה וכו'. המקדיש שדה הקדיש את כולה. כלומר הקדיש כל הני דגבי מכר לא קנה, כגון בור ודות וגת ושובך. אפילו הכי הוי הקדש. ר"ש אומר לא הקדיש את כולן. משום דמקדיש בעין רעה מקדיש כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר. ולא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השיקמה. ואמרינן בבבא בתרא בפרק המוכר את הבית [ע"א ע"א] מאי טעמיה דרבי שמעון הואיל ויונקין משדה הקדש, וכי הקדיש שדה לא שייר בקרקע, וכי ינקי מהקדש קא ינקי. אבל בור וגת [ודות] ושובך דלא ינקי משדה הקדש מודה ר"ש דלא הוו הקדש. ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון. דהא בשעת פדיון שדה מקודשת היא, ותיהוי כהקדיש שדה מליאה אילנות. וליפרקו אגב ארעייהו. בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ואמאי פודה אילנות בשוייהן. דהא (לא) שמעינן ליה לר' שמעון דאזיל בתר פדיון. והקדיש ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה. ופודה בית חומר שעורים בחמשים שקל כסף. דכמת אביו ואחר כך הקדיש דמי, ולא כשדה מקנה, דמקדיש שדה מקנה כשהוא פודה נותן שוייה. ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו וכו' יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה, שהרי של אביו היתה.
<h2>דף יד:</h2>
יצאה זו שהוא שדה אחוזה. שהרי מת אביו ואח"כ הקדישה. אי משום קרא דילמא קרא לאו דוקא כרבי שמעון אלא לכדרבי מאיר. [אלא לאו] דאזיל בתר פדיון. דבשעת פדיון שדה מקודשת היא, וליפרקו אגב ארעייהו. אמר רב נחמן בר יצחק. לעולם לא אזיל רבי שמעון בתר פדיון אלא קרא אשכח ודרש. מאי אשר לא משדה יתירא. משמע אשר לא משדה אחוזה כלל כלל, שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו דהויא כל דהו משדה אחוזה, דראויה להיות שדה אחוזה.
הקדיש טרשים. שדה מליאה אבנים וסלעים, שקשה היא ואינה יפה לזריעה. פודן בשוייהן. ואע"ג דהויא שדה אחוזה. ואינה פודה בית חומר שעורים בחמשים שקל כסף דבית זרע אמר רחמנא והא לאו בת זריעה היא יוצאין לכהנים ביובל כשאר שדה אחוזה. מאי טעמא שדה אמר רחמנא כדכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' אמר רחמנא שדה כל שהו מוכר שאר שדות אין נגאלין בפחות משתי שנים, כדכתיב מספר שני תבואות ימכר לך. דלוקח מצי מעכב כל הני הוו מימרי דרב פפא. אמר מר הקדיש אילנות פודן בשוייהן מכר אילנות ולא גאלן אין חוזרין לבעלים ביובל. ואמאי ליפרק אגב ארעייהו. כי הקדישן יפרוק בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, וליהדרו לבעלים ביובל אגב ארעייהו כי מכרן. וכי תימא אילנות אקדיש ארעא לא אקדיש. ואמטול הכי פודן בשוייהן. ואילנות זבין ארעא לא זבין. ואמטול הכי אין חוזרין ביובל לבעלים. והא אמרי נהרדעי וכו' קני ליה משיפולא. מבית מושבו של אילן. משיפולא. מתחתית שרשים, כמו שיפולא דריאה. ועד תהומא אלמא ארעא נמי זבין. לאו איתמר עלה. בפרק חזקת הבתים [ב"ב ל"ז ע"ב] כי אמרינן דקני לה עד תהומא, כגון הבא מחמת טענה, שטוען שלקח האילן וקרקעו ואכל ליה שני חזקה, [או] שיש לו עדים וראיה דשל אבותיו היתה, כדקיימא לן [שם ל' ע"ב] דעביד איניש דזבין (דיליה) [דיניה]. אבל איניש בעלמא כי זבין אילן לא קנה כלל הילכך אין חוזרין לבעלים ביובל דושב לאחוזתו אמר רחמנא ולא אילנות.
המקדיש שדה מקנה נותן שוויו רבי אליעזר אומר אחד שדה אחוזה ואחד שדה מקנה נותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף. שדה אחוזה נותן חומש. דכתיב בה בהדיא אם גאל יגאלנה המקדיש אותה וגו'. ת"ר במכסת מה ת"ל. דכתיב במקדיש שדה מקנה וחישב לו הכהן את מכסת הערכך, דליכתוב קרא וחישב לו הכהן מכסת הערכך, דליכתוב קרא וחישב לו הכהן את הערכך. לפי שנאמר, במקדיש שדה אחוזה זרע חומר שעורים וכו' ת"ל מכסת. שנותן את שוויו. כדאמרינן לקמן אין מכסת אלא דמים. נאמר כאן בשדה מקנה. וחישב. ונאמר להלן. בשדה אחוזה וחישב לו הכהן את הכסף על פי שנים הנותרות. מה להלן דבר קצוב. זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. אף כאן. גבי שדה מקנה. דבר קצוב. שנותן בבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף. מי אית להו האי גזירה שוה ואפקינן לה לחומש מה להלן בשדה אחוזה מוסיף חומש אף כאן בשדה מקנה מוסיף חומש. ופליגי עליה דר' אליעזר בתרתי. ולמ"ד שני כתובין הבאין כאחד מלמדין מדגלי רחמנא חומש במעשר בבהמה טהורה וגבי מקדיש בהמה טמאה. הוו להו טובא. כתובין הבאין כאחד. ושלשה כתובין הבאין כאחד לדברי הכל [אין] מלמדין. תניא כותיה דרבא. דרבנן לית להו חומש. ולאו מטעמיה. דאילו רבא נפקא ליה משני כתובין הבאין כאחד, וברייתא נפקא ליה מהיקישא דערכין.
המית בן חורין נותן את שויו. דמשלם את הכופר. חבל בזה ובזה בין בעבד ובין בבן חורין. נותן נזק שלם. שהרי מועד הוא. במועד אין. דאם חבל בזה ובזה נותן נזק שלם. אבל בתם לא. דאינו משלם אלא חצי נזק אפילו חבל באדם. משלם במותר נזק שלם. שאם חבל באדם ואדם חבל בו ומרובה החבלה שחבל באדם מחבלה שחבל אדם בו, משלם בעל השור במותר דחבלה יתירה נזק שלם. והוא הדין שאם חבל באדם ואדם לא חבל בשור שמשלם בעל השור לאדם נזק שלם. ה"ה אפילו בתם נמי שחבל באדם שמשלם נזק שלם. דבמועד הוא דמשכחת לה. כופר. ובתם לא משכחת לה כופר, דבתם ליכא כופר כדמפורש בב"ק [מ"א ע"ב] דכי כתיב כופר במועד הוא דכתיב. משום הכי קתני מועד.
אימא חמשים סלעים אמר רחמנא לכל מילי. דבין בושת ופגם וקנס אינו נותן אלא חמשים. אמר רב זעירא. אי אמרת דאינו נותן לפי המבייש והמתבייש. יאמרו בעל בת מלכים חמשים בעל בת הדיוטות חמשים, אי הכי גבי עבד נמי. דכתיב כסף שלשים שקל יתן לאדוניו. יאמרו עבד נוקב וכו'. אלא אמר רב זעירא. אי אמרת דאינו נותן לפי המבייש והמתבייש.
<h2>דף טו.</h2>
אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה. דהא ראשון ודאי פטור מקנס דאכתי לא הויא בעולה ממש. ואחר כך בא עליה אחר כדרכה. דהאי אחרון כגומר בעלמא, שעדיין בתולה היא. ולדבריך דקא אמרת דלעולם אינו נותן אלא חמשים, אם כן יאמרו דהאי דבעל בתולה פגומה חמשים ואיניש דעלמא דבעל בתולה שלימה חמשים. הילכך אמרינן בושת ופגם לפי המבייש והמתבייש. דהאי דבעל פגומה לא יהיב בושת ופגם כולי האי כההוא דבעל שלימה. אי הכי גבי עבד יאמרו וכו'. אלא כי היכי דלא איכא הפרש בין בריא למוכה שחין הם הכי נמי איכא למימר דליכא הפרש בין פגומה לשלימה. דאידי ואידי בתולה היא. ואכתי אימא חמשים סלעים אמר רחמנא לכל מילי.
ממאי. דמשום דיבורא הוא דקתני נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, דילמא לאו משום דיבורא [הוא] דיהיב מאה סלעים, אלא משום דקא גרים לה קטלא, דכתיב אם אמת היה הדבר וגו'. על שם רע שהוציא. אלמא משום דיבורא הוא. ממאי. דעל לשון הרע נתחתם גזר דינם, דילמא משום דאכתי לא נתמלא סאתם עד השתא. יצר לו. מיצר לו. שהוציאו שם רע על עצים ואבנים. דקאמרו והערים בצורות גדולות מאד ואין אנו יכולים להם. וקאמרי ארץ אוכלת יושביה היא. נמצא שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ואבנים. אל תקרי ממנו אלא ממנו. כך מצרים עולין מצד אחר. ובאים עלינו והורגים אותנו. והיו מתיראין לצאת מן הים. מתנה. לים לצורך מזונות לדגים.
<h2>דף טו:</h2>
אל תצאו. דכתיב היום לא תמצאוהו בשדה, דמשמע אל תצאו, דודאי לא תמצאוהו. ויצאו. דכתיב ויצאו מן העם ללקוט וגו'. במדבר פארן כדאיתיה. במתלוננים. אחת של עצם שינים ואחת של בשר שפתים. מה יתן לך ומה יוסיף לך. מה יש ליתן לך ומה יש יותר להוסיף לך, שעשיתי לך כל אלו ואין מועיל לך. דנעשה כאומר מי אדון לנו. אלמא כאילו כופר בעיקר. דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. מה להלן נגעים אף כאן. אותו אצמית נגעים. בלא לחש. שאם אין שם חבר שיודע ללחוש על הנחש מיד הוא נושך. אומר להן אין יתרון לבעל הלשון. כלומר והרי אין הנאה לבעל הלשון שמספר לשון הרע. שתו בשמים פיהם. שמגדילים עונות עד לשמים. צמתו בבור חיי וידו אבן בי. מה להלן סקילת אבנים אף כאן דכתיב אצמית סקילת אבנים. דראוי לסוקלו באבן. מלשני בסתר רעהו וגו' אותו לא אוכל. אל תיקרי אותו אלא איתו. איכא דמתנו לה על גסי רוח. גבה עינים אתו לא אוכל. חיצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. הכי משמע שמספר לשון הרע, דנין אותו גבור מלמעלה עם גחלי רתמים מלמטה. סלף בה. שמסלף לשונו, שמספר לשון הרע. שבר רוח. שיהא לו [שבר רוח] שישפיל דעתו. גדולות אימא תרתי. דמיעוט גדולות שנים ואמאי הא אמרת מגדיל עונותיו כנגד ג' עבירות. אם כן. כדקאמרת דתרתי ותו לא. הי מינייהו מפקת. הילכך קא [אתו תרוייהו]. לשון תליתאי. שאין סיפור לה"ר בפחות משלשה. שהמספר אומר לחבירו דבר זה א[מר לי פלוני. הרי] שלשה, דהיינו מספר ומקבל. ואותו שאומרים עליו אומר למספר "מפני מה דברת עלי דבר זה". ואותו שאמרו עליו אומר למספר "מפני מה הלשנת עלי". ובתוך כך הורגין זה את זה. שהיד אינה ממיתה אלא בסמוך לה. שעומד בסמוך לו ומכה אותו בידו. הא קמ"ל דקטיל דהאי דכתיב שתו בשמים פיהם. לא משמע משום קטלא. דבעי חיי דכתיב מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע. דבעי מיית בלישניה. שהמספר לה"ר קטיל תלת. היכי דמי לה"ר. כלומר עד היכן מתמצית לה"ר. כגון דאמר למאן דבעי נורא איכא נורא בי פלניא. כלומר יש בביתו מצוי אש, שבעל הוצאות [הוא]. א"ל אביי מאי עביד גילוי מילתא בעלמא הוא, דודאי הוי נורא בביתיה, וסופו הוא עתיד למצוא אש ופירש [דאמר] היכא משתכח נורא אלא בי פלניא, שבעל הוצאות הוא ואוכל ושותה של אחרים, שאומרו בלשון הרע. מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. לראות אם יש לאחורי ששומע מה שאני אומר עליו, כיון דקאמר ליה באפי מרה ודאי לא מיכוין ללישנא בישא.
<h2>דף טז.</h2>
כל מילתא דמתאמרה בי תלתא לית בה משום לישנא בישא. שאם הלך אחד מאותן ג' וסיפר דבר לאחר ואמר לו איש פלוני אמר עליך דבר זה בפני שלשתנו, לית בה משום לישנא בישא, דודאי אדעתא דהכי אמרה באפי בי תלתא כי היכי דלימרו למילתא, דידע כיון דשלשה הן דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. דהוי טרח קמאי. ושימש יתי במאני כספא ודהבא. ושמעי אינשי ואזלי ואנסי ליה. אמטול הכי קללה תיחשב לו. שמתוך טובתו. שמשבחו ביותר בא לידי רעתו, שהרי למי שמספר טובתו מתקנא בו ומפשפש אחר מעשיו ואומר לו זה לא כך וכך רעה עשה פלוני שאתה משבחו ביותר, ומתוך כך בא לידי רעתו. אמר להו. רב ספרא תיתי לי. על לה"ר. דכתיב אותו אצמית. ואמרינן לעיל [ט"ו ע"ב] לחלוטין. ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. ועל צרות עין. שעינו צרה בשלו, שאינו רוצה שיהנו אחרים משלו. שמיחד ביתו לו. ואינו מהנה לאחרים משלו. ויטבלו את הכתונת בדם. שהדם נבלע בכותונת, שהכותונת מכפרת על שפיכת דמים. [ל"א כתיב התם] ויטבלו את הכותונת בדם. וכתיב הכא. בבגדי כהונה. מה התם דם אף הכא דם. שהכותונת מכפרת על מעשה דם. לכסות בשר ערוה. שמכסין ומכפרין על מעשה ערוה. אפוד מכפר על ע"ז. שהרי חוגרו כנגד הלב. לפיכך מכפר על הרהור הלב. דכתיב אין אפוד ותרפים, דמשמע דאין אפוד שמכפר על מעשה תרף. יבוא דבר שבקול. דכתיב פעמון זהב ורמון, וכתיב ונשמע קולו. ויכפר על מעשה קול. שמספר [לה"ר] ומוציא קול. [ואמאי] אמר ר' שמואל בר נחמני דעל לה"ר נגעים באים דאין לו כפרה והא א"ר ענני בר ששון וכו' דמעיל מכפר על לה"ר. לא קשיא הא דאהנו מעשיו. ואמרי לה דשפיכות דמים וגילוי עריות נמי לא קשיא, כי קתני דבגדי כהונה מכפרין, כגון דלא אהני מעשיו. והיכא דלא אהנו מעשיו, כגון אהנהו דאמרינן, מעלה עליו הכתוב כאילו שופך דם. והרי מעלה עליו הכתוב כאילו שכבום, דשהו את קיניהן [שבת נ"ה ע"ב]. דלא הוו שופכי דמים ממש, ולא הוו מגלי עריות ממש (ולא שופכי דמים). יבוא דבר שבחשאי. קטורת שהיו מקטירין בהיכל על מזבח הזהב בפנים, דהיינו בחשאי שמקטיר בפנים ולא כעולה בחוץ לעיני הכל. ועוד היינו בחשאי שלא היה עמו שום אדם בהיכל בשעת הקטרה. ויכפר על מעשה לה"ר. שהמספר לה"ר לוחש בחשאי... דאמרינן לעיל שמספר ומוציא קול מפיו, ולעולם בחשאי הוא מספר. במזיד. ולא אתרו ביה, ולאו בר קטלא הוא כתונת מכפר. אבל דלא ידיע מאן קטליה עגלה ערופה מכפרת. מספר לה"ר בצינעא קטורת מכפרת, כדאמרינן ויכפר על מעשה חשאי. אבל בפרהסיא מעיל מכפר, כדאמרינן ויכפר על מעשה קול.
<h2>דף טז:</h2>
הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו כדאמרינן לעיל על שבעה דברים נגעים באין על לה"ר וכו'. מעשה פטיט ...לשון הרע בקול. לפיכך יביא קרבן פטיט, שמוציא קול תדיר, דהיינו צפרין. פטיט. הוצאת.0...
ת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול שלא יכנו ושלא יסטרנו. אבל מותר לשנאותו בלבבך. ת"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר. יכול אפילו פניו משתנות. שמוכיחו ברבים וישתנו מפני ליבון פנים, שהוכיחו ברבים. ת"ל ולא תשא עליו חטא. שלא תוכיחו אלא בינך לבין עצמך ולא ברבים, שלא ילבין פני חבירו ברבים. אם יש בדור הזה שיכול להוכיח שלא יהא בו שום דופי. שאם אומר לך טול קיסם מבין עיניך יכול להשיב לו ולומר לו טול קורה מבין שיניך לפי שאין בדור הזה אדם בלא דופי. אם יש בדור הזה שיודע להוכיח כראוי, שלא ישא עליו חטא על ליבון פנים. אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. כדכתיב הוכח לחכם ויאהבך. א"ר יוחנן. שר' עקיבא אומר אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. מעיד אני עליו שקיבל תוכחה שהרי כ"פ לקה עקיבא בן יוסף על ידי וכ"ש שהוספתי לו אהבה, לקיים מה שנאמר הוכח לחכם ויאהבך. האי דקבל עליה רב הונא דתו לא מצער ליה לחייא בר רב, ולא רצה לומר לו בפני רבו דעל שעשה שלא כהוגן ציערו, הוי ענוה שלא לשמה. שאילו היה אומר לו בפני רבו על מה ציערו הויא תוכחה. ועכשיו שלא רצה לומר לו, אלא קיבל שלא יהא מצערו מיכן ואילך הוי ענוה שלא לשמה. שהרי ראוי היה להוכיחו. עד היכן תוכחה. כלומר עד היכן חייב להוכיח את חבירו כשרואה בו דבר מגונה. עד הכאה. עד שיכנו זה למוכיחו, לפי שאינו רוצה לקבל תוכחה הואיל והכהו, מיכן ואילך אינו חייב להוכיחו. עד קללה. עד שיקללנו למוכיחו, אע"פ שלא הכהו, שוב אינו חייב להוכיחו. עד נזיפה. עד שיגער במוכיח, אע"פ שלא קללו ולא הכהו, שוב אינו חייב להוכיחו. ושלשתן מקרא אחד דרשו. שהוכיח יונתן את שאול דקאמר ליה למה יומת מה עשה, עד נזיפה וקללה והכאה. לבושתך. שקיללו שיהא בא לידי בושה.
שמואל אמר עד שיפשיל כליו לאחוריו. כלומר אפילו עד הכאה לא ישנה אלא אם כן הפשיל כליו לאחוריו ואמר לו צא מביתי. כי פליגי בהכאה דדביתהו. שהכה בעל הבית אשתו של אורח ואמר לה צאי מביתי. שמואל סבר, כיון דלדידיה, דלאורח גופיה, לא מצער ליה בעל הבית. מאי נפקא ליה לאורח מיניה, ועדיין לא ישנה אלא אם כן הפשיל לו כליו לאחוריו. ורב סבר הואיל והכה את אשתו של אורח אי אמרת לא ישנה, אתי לאיטרודי. שיבואו לידי קטטה. וכל כך למה. למה (אדם) לא ישנה אדם מאכסניא שלו. משום דאמר מר אכסנאי פוגם ונפגם. כשהוא משנה אכסניא שלו. שאומרים לו בני אדם אילו היה אכסנאי שלו נוהג כשורה לא היה משנה מאכסניא שלו. ונפגם. שאומרים בני אדם אילו היה זה נוהג כשורה לא היה זה מוציאו מביתו. וילך למסעיו. משמע למסעיו שהיו לו קודם לכן. למ"ד מוילך למסעיו משמע מסע כל דהו, אפילו אכסניא דאקראי. ולמאן דמפיק מאשר היה שם אהלה בתחילה, אהלה משמע אכסניא דקבע, אבל אכסניא דארעי מותר לשנות. אימיה דבית דן. דאותה אשה אלמנה מדבית דן היתה. עד היכן תכלית יסורין. עד היכן מיעוט יסורין, דעד היכן יבואו עליו שיהא ניצול מפורענות, דאמרינן עליו כל שעברו עליו מ' יום בלא יסורין פורענות מזדמנת לו. אפילו נתכוין למזוג בחמין ומזגו לו בצונן הוי יסורין, לפי שלא נעשית מחשבתו. דוקא ג' ועלו בידו ב' דהוי יסורין, שהרי צריך לחזור ולהושיב ידו לכיסו ליטול השלישי.
<h2>דף יז.</h2>
מאי זה דור דורשיו. פליגי בה ר' יהודה הנשיא ורבנן. אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרי דור לפי פרנס ופרנס לפי דורו. חד אמר דור לפי פרנס, שאם יהיה פרנס קשה לכעוס ונוח לרצות ומעביר על מדותיו (ובא) [יהא] הדור נמשך אחר מנהגו. אבל לענין מעלי ולא מעלי לא אמרינן, דאיכא מעלי פרנס ולא מעלי דריה כדורו של חזקיה, ואיכא פרנס דלא מעלי ודריה מעלי כדריה של יהויקים דאיהו לא הוה מעלי ודורו הוה מעלי, צדיקים גמורים.
השג יד בנודר. דלענין השג יד אזלינן בתר מעריך ולא בתר נערך. והשנים בנידר. דלענין שנים אזלינן בתר נערך ולא בתר מעריך. השג יד במעריך הוא דכתיב. איבעיא ליה למתני השג יד במעריך והשנים בנערך. האי דקתני השג יד בנודר בתר קרא קתני, כדכתיב אשר תשיג יד הנודר. בנודר תלא רחמנא, שאם היה נודר עשיר מביא ערך עשיר, ואם היה נודר עני מביא ערך עני. היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר. אע"ג דמדירו עני, דלא אזלינן בתר נודר. ר' אומר אף בערכין כי האי גוונא... דהיכא דאמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר אע"ג דנודר הוה עני, דלא אזלינן בתר נודר. קתני הרי שאמר קרבנות של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני, אע"ג דמדירו עשיר. אמאי ואם דל הוא המביא קרבן אמר רחמנא והאי נודר דמביא קרבן מצורע לאו דל הוא. אמר ר' יצחק כשהיה מדירו עני. הא דקתני היה מצורע עני מביא [קרבן עני] אמדירו קאמר עני כגון שהיה מדירו עני. ואכתי אמאי מביא קרבן עני ודילמא עליה דידיה דמצורע הוא דחס רחמנא אמדירו לא חס רחמנא. דכיון דאמר קרבנות של מצורע זה עלי כי היכי דאילו הוי מצורע זה עשיר, דהוי [מביא] קרבן עשיר הם הכי נמי מייתי מדיר לעולם קרבן עשיר, דהא כתיב ואם דל הוא, דמשמע הוא המצורע ולא [הנודר]. ואין ידו משגת. דליכתוב קרא ואם דל הוא ותו לא. מאי ואין ידו משגת, לרבות את הנודר. וכגון דהוי מצורע עני [ונודר] עני. אבל מדירו עשיר מאי. הכי נמי דמייתי בעשירות אע"ג דהוי מצורע עני אם כן [מאי] אבל בקרבנות אינו כן, הא גבי ערכין נמי שהעריך מביא ערך עשיר [היכא] דהוי מדירו עשיר. חדא אמצורע עני ומדירו (עשיר), [עני] הכי משמע ועשיר שהעריך עני נותן ערך עשיר, התם הוא דנותן ערך עשיר. אבל בקרבנות מצורע עני ומדירו עני מביא קרבנות עני. ואכתי אינו כן לאו דוקא. דכה"ג בערכין נמי נותן ערך עני, אלא לאו דוקא. דחד דרשא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. דעני שהעריך עשיר הוא דנותן ערך עני. אבל בקרבנות אינו כן דמצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר. דס"ד אמינא הואיל ואיתרבי. האי מצורע עני ומדירו עני, כדאמרינן לעיל, ואין ידו משגת לרבות את הנודר, איתרבי נמי מצורע עשיר ומדירו עני. קמ"ל אבל בקרבנות אינו כן דלא. כדתניא וכו' ת"ל ואם דל הוא. והאי מצורע לאו דל הוא הילכך האי מדיר אע"ג דהוי עני מביא קרבן עשיר. ולר' דאמר אומר אני בערכין כן. דהיכא דאמר מה שאמר זה עלי דנותן ערך עשיר, אלמא בתר חיובא דגברא דנודר אזלינן ולא בתר מדיר. וליכא למימר לר' לפי שמצינו בערכין עני שהעריך עשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן ת"ל הוא. הא מתניתא לא אתיא לר', דלר' לא מצינו בערכין דהא עשיר שהעריך עשיר היכא דהוי עשיר מחויב דומיא דקרבנות דנותן ערך עשיר. ולא צריך הוא למעוטי. אם כן לר' הוא למעוטי מאי. הכא נמי ליזיל בתר חיובא דגברא, דנודר ומייתי קרבן עני קמ"ל. ואם דל הוא, והאי מדיר לאו דל הוא.
<h2>דף יז:</h2>
עשיר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר. וזה כשהוא נודר הרי ידו משגת. והתנן מצורע שהביא קרבנותיו. כלומר מקצת קרבנותיו. עני והעשיר עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת. שאם היה מצורע עני ומיחייב לאתויי קרבן עני, אם הביא חטאת העוף כשהוא עני, אע"ג שלא הספיק להביא שאר קרבנותיו עד שהעשיר אינו מביא [אלא] קרבן עני. שהואיל והביא חטאתו בעניות איקבע בעניות. וכן בעשיר שהעני, שאם הביא חטאת בהמה [כשהוא] בעשירות אע"ג שלא הספיק להביא שאר קרבנותיו עד שהעני איקבע בעשירות ומביא קרבן עשיר. ואם לא עשה כן לא יצא. ר' יהודה אומר הכל הולך אחר אשם. שאם הביא אשם כשהוא עשיר, אע"פ שהעני מביא קרבן עשיר. אם מביא אשם כשהוא עני, אע"פ שהעשיר מביא קרבן עני, אלמא אע"ג דלא הוי בדלותו מתחילתו ועד סופו, אפילו הכי מביא קרבן עני. אשר לא תשיג ידו בטהרתו. דהכי משמע, האי הוא דמייתי קרבן עני, מי שלא תשיג ידו בטהרתו, דהוי עני בזמן טהרתו. והאי טהרתו דלא תשיג ידו לר' שמעון היינו חטאת, לר' יהודה היינו אשם, לר' אליעזר ב"ר יעקב היינו ציפרים. דבר המכשיר. שמכשירו לאכול בקדשים. וכיון דלא דייקינן ואם דל הוא, דלא אמרינן עד שיהא בדלותו מתחילתו ועד סופו, אלא הוא דואם דל הוא למה לי. כי אצטריך הוא לר' כדאית ליה. כדאמרינן לעיל למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. ולרבנן כדאית להו. כדתניא לעיל לפי שמיעט בערכין וכו'.
<h2>דף יח.</h2>
כל שתחילתו וסופו בכשרות יתכשר אע"ג דלא הוי בכשרותו מתחילתו ועד סופו. בראיה והגדה תלה רחמנא. דבעינן שיהא כשר בראיה ובהגדה. דהיינו תחילתו וסופו בכשרות. יכול אפילו אמר כל היודע לי עדות יבוא ויעידני. גבי ערכין הוא דעני והעשיר נותן ערך עשיר. אבל בקרבנות גבי קרבן עולה ויורד אינו כן. אפי' מת אביו והניח לו וכו' אין להקדש בה כלום. ומביא בדלות. קתני אביו מת והניחו לו ספינה... מת והניח ריבוא אם כן עשיר הוא. ואמאי אין להקדש בה כלום, אימא מניח. כלומר עתיד להיות מניח לו ריבוא, ועדיין לא מת. אם כן פשיטא, דאין להקדש בהן כלום. כי איצטריך למיתני אין להקדש בהן כלום, כגון שהיה אביו גוסס וכו'. וכי האי גונא גבי ערכין נותן ערך עשיר. דאם הקדים ונתן סלע כשהיה אביו גוסס ואחר כך מת אביו דלא יצא ונותן ערך עשיר. מוחכרת. שפסק עמו ליתן לו כך וכך דינרים לשנה בין שעושה בה מלאכה בין שאין עושה בה מלאכה. מושכרת ששכרה להוליכה לסחורה למקום פלוני, ובאה לו בריבואות מחכירות ושכירות. והאיכא שכירות, דמחוייבין לו. והוי עשיר, אמאי מביא בדלות. שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואכתי אין מחוייבין לו הילכך מביא בדלות. אבל גבי ערכין כי האי גונא ימתין ונותן ערך עשיר. וקשיא לי, ימתין בערכין, והא תנן לקמן הערך כזמן הערך, יש לפרש דבקרבנות כתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו, והאי בטהרתו אכתי לא השיגה ידו, הילכך מביא בדלות, אבל בערכין כתיב אשר תשיג יד הנודר, דלא זימנא קביע ליה. הילכך כיון דבאה לו בריבואות זמן הערך [הוא] הילכך ימתין. ותיפוק לי משום ספינה. כלומר עשיר הנותן ערך עשיר דתיפוק לי משום ערך עשיר, דספינה שלו היא ושוייה ממון, והוי עשיר אפילו [לגבי] קרבנות. הא מני ר' אליעזר הוא דתנן. לקמן בפרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] וכו' אע"פ שאמרו גבי חייבי ערכין ממשכנין אותו ונותנין לו מזון ל' יום וכו' ואם היה חרש נותן לו שני מצעדות וב' מגרין ר"א [אומר] היה איכר נותן לו צמדו. והוא הדין דאם היה ספן נותן לו ספינתו. וכיון דגבי ערכין אין להקדש בספינה, כל שכן בקרבנות דאין להקדש בספינה. הילכך משום ספינה לא הוי עשיר ומביא בדלות.
ילד. פחות מבן עשרים שערכו כ' סלעים. שהעריך זקן. בן ל' שערכו נ' סלעים נותן ערך זקן. ת"ר כתיב בבהמה טמאה [והעריך] הכהן אותה, דהיינו דמים. וכתיב והעריך, לשון ערך. להקיש דמים לערכין לענין מרגלית לקלים לעניים. דמי שאמר ערך פלוני עלי, שאילו היה עשיר היה נותן ל' סלעים. ועכשיו שהוא עני ואין לו מעות [ויש לו מרגליות ומוכרין אותה כמו] ששוה בכאן [ומשיירין לו כדי] שיכול להתפרנס ממנה עד ל' יום. ואילו היתה ביד עשיר [היה יכול להמתין] ועכשיו הוא ביד קלים שאינן יכולין להמתין. אי נמי אם מעלין [אותה] לכרך פלוני היא משבחת במנה או במאתים... הואיל ועכשיו אין לו (מכר) נידון בהשג יד, והוי עני דנידון בהשג יד. שאין לו להקדש אלא מקומו ושעתו [כ"ד ע"א]... [כדתנן] לקמן בפרק שום היתומים. ותניא נמי גבי ערכין ונתן את הערכך ביום ההוא, שלא ישהה מרגלית לקלים, אלא נידון בהשג יד [ולידון בכבודו] כדאמרינן לעיל בפרק קמא [ד' ע"ב] אבל שאמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו שנותן ערך כולו. דתניא בערכך כולו ולא ערך [מקצתו] יכול אף דבר שהנשמה תלויה בו תלמוד לומר נפשות. היקשתה דמים לערכין, למרגלית לקלים ולידון בכבודו. [שאמר] דמי מרגלית זו עלי, והוא בכפר, אין אומרים אילו היית מביא אותה לכרך היא משתבחת במנה או במאתים... אין אומרים כך, לפי שאין להקדש אלא מקומו ושעתו, ועכשיו בכאן בכפר אם אינה שוה אלא י' אינו נותן אלא י'. ונידון בכבודו, שאם אמר דמי ראשי עלי דמי כבדי עלי נותן דמי כולו. דכערכין דמי דנותן ערך כולו. יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה דכי היכי דגבי דמים אי אמר דמי פלוני עלי ושוה מנה ולא הספיק ליתן דמים עד שהשביח [לא אמרינן]... ויתן מאתים, כך אם העריך פחות מבן חמש, שלא היה צריך ליתן אלא ה' סלעים. ולא הספיק ליתן עד שנעשה יותר מבן ה' ויהא צריך ליתן עשרים סלעים כיותר מבן ה' ת"ל כערכך יקום, ואינו נותן אלא כזמן הערך. כדתנן הערך כזמן הערך, ואינו נותן אלא חמש סלעים.
יום ל' כלמטה הימנו. ואינו נותן כלום, שאם העריך פחות מבן ל' אינו נותן כלום. שנת ה' כלמטה הימנו. אם העריכו נותן ה' סלעים. שנת כ' כלמטה הימנה. ונותן נ' סלעים. מדכתיב מבן ששים ומעלה, מכלל דשנת ששים כלמטה הימנו. שנת ששים כלמטה הימנו להחמיר, ונותן נ' סלעים. ר"א אומר לעולם הוי שנה כלמטה הימנו עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. איכא למיפרך כדפרכינן. במתניתין הן אם עשית שנת ששים וכו'. שנה שנה יתירה כתיבי. דליכתוב קרא ואם מבן חמש ועד בן עשרים שנה ותו לא למה לי למיכתב שנה, וליכתוב קרא מבן עשרים שנה ועד בן ששים למה לי למיכתב שנה. אלא שנה שנה דכתיבי למה לי, במתני', דאיצטריך ליה גזירה שוה דשנת עשרים כלמטה הימנה ועד ועד בכלל. דאי לאו גזירה שוה. לא אמרינן עד ועד בכלל. דלא כר' דאי ר' האמר עד ועד בכלל. ולא איצטריך גזירה שוה.
<h2>דף יח:</h2>
כענין שנאמר מראשו ועד רגליו. דהתם לדברי הכל עד ולא עד בכלל. כדמפרש לקמן. ת"ל עד יום האחד ועשרים בחודש לערב. דהיינו ביום שביעי לערב. אלמא דגבי חמץ בפסח עד ועד בכלל. ושביעי בכלל, דבכל מקום עד ועד בכלל. אפילו תימא מתניתין ר'. דאיצטריך גזירה שוה. דאי לאו גזירה שוה לא אמרינן עד ועד בכלל. משום דשקולין הם הלין קראי. כלומר שקולים הם הפסוקים, דמחד קרא משמע דעד ועד בכלל, ומאידך קרא משמע עד ולא עד בכלל. מכדי כתוב ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך חמש שקלים. דמשמע דשנת חמש כלמטה הימנה, דעד ועד בכלל, וליכתוב עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרים שקל וממילא ידעינן דהיינו מבן חמש ועד בן עשרים שנה, למה לי למיכתב תו דבן חמש ועד בן עשרים שנה אלא הכי משמע מבן חמש, ושנת חמש בכלל. דשנת חמש כלמעלה הימנה. הילכך איצטריך גזירה שוה אפילו לרבי, למילף דשנת חמש, כלמטה הימנה. שאני סימנין דגופו, שהן בשיער לבן ובפשיון, מסימנין דראשו. שהן בשיער צהוב. לכל מראה עיני הכהן. משמע מקום שהעין שולטת בו בראייה אחת, לאפוקי על ראשו במקום שיער ופרסות רגליו, שאין העין שולטת בו עם שאר הגוף בסקירה אחת.
אם כן גזירה שוה מאי אהני דבלא גזירה שוה משמע יום אחד, דהא כתיב ומעלה דכתיב מבן ששים ומעלה ואהני גזירה שוה לאיתויי חודש ויום אחד. כולן בעת לעת, ולא שנה של מניין עולם. דבעינן שנה תמימה ולא מקוטעת. פעמים שאדם אוכל ג' תבואות בשתי שנים, שאם אכלה יום אחד לפני ראש השנה מליאה פירות, שלא יאמר לו הנה לפניך מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך, אלא אוכלה לאלתר וחוזר ואוכלה לשנה הנכנסת לפני ראש השנה, וחוזר ואוכלה לשנה הבאה עד יום אחד לפני ראש השנה, דהיינו שנים מעת לעת. נמצא אוכל ג' תבואות בשתי שנים. זימנין דבשביעית נמי יעבוד, כגון דלא השלים שש עד אמצע שביעית, דבעינן שש שנים מעת לעת. אמר רב גידל אמר רב לערכין. דכתיב ואם מבן ה' וגו' מהכא משמע שהלכה דבעינן בן ה' מעת לעת. לפרקין. במסכת נדה בפרק יוצא דופן. הילכתא בכוליה פירקא דיוצא דופן מעת לעת.
<h2>דף יט.</h2>
שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה דהכי כתיב קרא אם זכר אם נקבה. מאי שנא נקבה דכי מזדקנא ופחתה קיימא אתילתא. דמבת עשרים עד בת ששים שנה ערכה ל' סלעים ומששים ומעלה ערכה י' שקלים, דהיינו תילתא דל'. ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא. דמבן עשרים עד ששים ערכו חמשים שקלים ומבן ששים ומעלה ערכו חמשה עשר שקלים, דלא הוי תילתא דנ'. פאתא בביתא. נמוך. סבתא בביתא סימא טבא בביתא. מטמון יפה בבית, שמשמרתו.
אם כסף כסף. פירש כסף נותן כסף. כופרא... מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי כופרא לא פטר נפשיה בכופרא קמ"ל. שמכי. שומין. שדו תרי תלתא. שמכי לויתור בעלמא. מעשה לסתור. שהרי לא פירשה כלום, ואפילו הכי נתנה משקל הזהב, ואמאי, והא אמרת פטר נפשיה בכל דהו. חסורי מחסרא והכי קתני. אם אמר כסף נותן כסף זהב זהב. ואם אדם חשוב הוא. שהוא עשיר גדול אע"ג דלא פירש נותן... זהב. ומעשה באמה של ירמטיא, שהיתה עשירה ביותר. קומתו עלי. נותן שרביט הנכפף ופטר נפשיה, אבל אם אמר מלא קומתי משמע כל דהו ובלבד שיהא מלא קומתו דכי עייל נפשיה... הלכך נותן שרביט הנכפף דלטפויי מילתא קאתי דכי היכי דכי אמר חוץ [כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי ה"נ כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי].
